תנ"ך על הפרק - בראשית לה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית לה

35 / 929
היום

הפרק

ההבטחה ליעקב בבית אל, פטירת רחל וְהֻלֶּדֶת בנימין, סִכּוּם השבטים, פטירת יצחק

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית־אֵ֖ל וְשֶׁב־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָרְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וְאֶ֖ל כָּל־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ הָסִ֜רוּ אֶת־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּתֹכְכֶ֔ם וְהִֽטַּהֲר֔וּ וְהַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם׃וְנָק֥וּמָה וְנַעֲלֶ֖ה בֵּֽית־אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה־שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּי֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַיְהִי֙ עִמָּדִ֔י בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי׃וַיִּתְּנ֣וּ אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כָּל־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּכָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדָ֔ם וְאֶת־הַנְּזָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּטְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם־שְׁכֶֽם׃וַיִּסָּ֑עוּ וַיְהִ֣י ׀ חִתַּ֣ת אֱלֹהִ֗ים עַל־הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א רָֽדְפ֔וּ אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֥י יַעֲקֹֽב׃וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֜ב ל֗וּזָה אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן הִ֖וא בֵּֽית־אֵ֑ל ה֖וּא וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־עִמּֽוֹ׃וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּֽית־אֵ֑ל כִּ֣י שָׁ֗ם נִגְל֤וּ אֵלָיו֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים בְּבָרְח֖וֹ מִפְּנֵ֥י אָחִֽיו׃וַתָּ֤מָת דְּבֹרָה֙ מֵינֶ֣קֶת רִבְקָ֔ה וַתִּקָּבֵ֛ר מִתַּ֥חַת לְבֵֽית־אֵ֖ל תַּ֣חַת הָֽאַלּ֑וֹן וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ אַלּ֥וֹן בָּכֽוּת׃וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ׃וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּ וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ׃וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ׃וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן׃וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל׃וַיִּסְעוּ֙ מִבֵּ֣ית אֵ֔ל וַֽיְהִי־ע֥וֹד כִּבְרַת־הָאָ֖רֶץ לָב֣וֹא אֶפְרָ֑תָה וַתֵּ֥לֶד רָחֵ֖ל וַתְּקַ֥שׁ בְּלִדְתָּֽהּ׃וַיְהִ֥י בְהַקְשֹׁתָ֖הּ בְּלִדְתָּ֑הּ וַתֹּ֨אמֶר לָ֤הּ הַמְיַלֶּ֙דֶת֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־גַם־זֶ֥ה לָ֖ךְ בֵּֽן׃וַיְהִ֞י בְּצֵ֤את נַפְשָׁהּ֙ כִּ֣י מֵ֔תָה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־אוֹנִ֑י וְאָבִ֖יו קָֽרָא־ל֥וֹ בִנְיָמִֽין׃וַתָּ֖מָת רָחֵ֑ל וַתִּקָּבֵר֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔תָה הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃וַיַּצֵּ֧ב יַעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה עַל־קְבֻרָתָ֑הּ הִ֛וא מַצֶּ֥בֶת קְבֻֽרַת־רָחֵ֖ל עַד־הַיּֽוֹם׃וַיִּסַּ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֣ט אָֽהֳלֹ֔ה מֵהָ֖לְאָה לְמִגְדַּל־עֵֽדֶר׃וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֔ן וַיִּשְׁכַּ֕ב֙ אֶת־בִּלְהָ֖ה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֑֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵֽ֑לוַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר׃בְּנֵ֣י לֵאָ֔ה בְּכ֥וֹר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵ֑ן וְשִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשכָ֖ר וּזְבוּלֻֽן׃בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃וּבְנֵ֤י בִלְהָה֙ שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֔ל דָּ֖ן וְנַפְתָּלִֽי׃וּבְנֵ֥י זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה גָּ֣ד וְאָשֵׁ֑ר אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יֻלַּד־ל֖וֹ בְּפַדַּ֥ן אֲרָֽם׃וַיָּבֹ֤א יַעֲקֹב֙ אֶל־יִצְחָ֣ק אָבִ֔יו מַמְרֵ֖א קִרְיַ֣ת הָֽאַרְבַּ֑ע הִ֣וא חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁר־גָּֽר־שָׁ֥ם אַבְרָהָ֖ם וְיִצְחָֽק׃וַיִּֽהְי֖וּ יְמֵ֣י יִצְחָ֑ק מְאַ֥ת שָׁנָ֖ה וּשְׁמֹנִ֥ים שָׁנָֽה׃וַיִּגְוַ֨ע יִצְחָ֤ק וַיָּ֙מָת֙ וַיֵּאָ֣סֶף אֶל־עַמָּ֔יו זָקֵ֖ן וּשְׂבַ֣ע יָמִ֑ים וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
והטהרו. מלמד דע"ז מטמאה והפורש ממנה בעי טבילה אוזה הוא הטעם לטבילת גר, ויהי' מזה קצת ראי' לדעת רמב"ן המובא בב"י ליו"ד סי' רס"ח דגר אף שטבל קודם המילה יצא בדיעבד, משום די"ל דהטבילה באה רק על הפרישה מע"ז ולא על הכניסה ליהדות, וא"כ אין נ"מ אם טבל קודם או אחר המילה. –
וע' בראב"ע כאן כתב וז"ל, מהמקום הזה נלמוד שחייב כל אדם מישראל כאשר ילך להתפלל במקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים, עכ"ל, ואמנם א"צ לזה, דכבר למדו זה חז"ל בשבת י' א' מפסוק הכון לקראת אלהיך (עמוס ד'), ושם קי"ד א', מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר (פ' צו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי ר' ישמעאל, למדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. ומהרש"א שם כתב דאיירי לענין שנוי בגדי שבת, וצ"ע דלענין שבת ילפינן מפ' דישעי' נ"ח וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וגם מה שייכות הענין בגדים שבישל בהם קדרה וכו' לענין שבת, אבל יותר קרוב לומר דאיירי כשיצא מעבודת חול לעבודת קודש וכמבואר, וע"ע מש"כ בזה בפ' צו (ו' ד') וכאן אין להאריך בזה. [סמ"ג ד' ר"מ]. לאל העונה אותי. א"ר יוחנן, בל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בפסוק כי שם נגלו אליו האלהים (פ' ז') מה כתיב בתרי' לאל העונה אותי בר"ל הם פקרו במה דכתיב הפעל המוסב לשם ה' בלשון רבים, שם נגלו, ותשובתם בצדם, שבאותו הענין עצמו כתיב גם בלשון יחיד, לאל העונה אותי, ומה דכתיב פעם בלשון רבים הוא משום דכן דרך הגדולה והכבוד, וכמו במלך בו"ד שמדבר בלשון רבים וכמש"כ בארוכה בר"פ בראשית. .
(סנהדרין ל"ח ב') ויטמן אותם וגו'. רבי ישמעאל ב"ר יוסי אזיל להדין נפולא, אתון כותאי לגבי', אמר להון, לית אתון סגדין לטורא אלא לצלמא דתחותי', דכתיב ויטמן אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם גפרשו המפרשים נפולא הוא הר, ואינו מבואר מניין הי' ר' ישמעאל יודע את ההר שתחתיו טמן יעקב את הע"ז, אבל האמת נראה ע"פ המבואר במ"ר פ' מסעי ופ' עקב דבלשון כותים היתה נקראת עיר שכם בשם נפולי, ולפי"ז הדברים מאירים, שראה אותם משתחוים לההר שבשכם ואמר להם שמשתחוים הם להצלם שמתחת לארץ שם, והוא ע"פ הכתוב כאן ויטמון אותם תחת האלה אשר בשכם. ועיין תוס' זבחים קי"ג א' הביאו זה הירושלמי בשנוי לשון. .
(ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד) לא יקרא וגו'. תניא, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, לא שיעקר שם יעקב ממקומו, אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו דדאי אפשר לומר שנעקר השם לעולם, דהא מצינו שהקב"ה בעצמו חזר לקראו בשם יעקב כמבואר בדרשא הבאה, ואע"פ דכתיב כי אם ישראל יהי' שמך, דמשמע רק ישראל צ"ל דלשון כי אם לאו דוקא הוא, רק דישראל עיקר ויעקב טפל. ובשו"ת שבו"י ח"א סי' קמ"ט חקר על הוראת הלשון כי אם בלשון בני אדם, ויש להביא ראי' דבלשון בני אדם כי אם – דוקא הוא, ממ"ש נעמן (מ"ב ה' י"ז) כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה', ומענין הפרשה שם מבואר שפירש נעמן עצמו מע"ז כולה אף בטפילות, הרי דלשון כי אם בלשון בני אדם דוקא הוא, ובמקום אחר הארכנו בזה [ע"ל פרשה משפטים בפסוק זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו]. –
אך בכלל טעמא בעי, למה באברהם ושרה נעקרו השמות אברם ושרי וביעקב נשאר זה השם גם אחר השתנותו לשם ישראל. ואפשר לומר ע"פ המבואר בירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו ובמדרשים שונים שהיו"ד מן שם שרי צירף הקב"ה לשם יהושע בן נון [ע"ל ר"פ שלח], ולפי"ז באברהם לא נעקר כל אות בשנוי שמו אלא אדרבה עוד נוסף לו אות, ובשרי נתפס היו"ד בשם אחר, ולכן אין קפידא אם בטלו השמות הקודמים, משא"כ ביעקב אם יבטל – ישתקע כולו, ואין זה מדרך הכבוד. .
(ברכות י"ג א') לא יקרא וגו'. תניא, הקורא ליעקב יעקב אינו עובר בלאו דלא יקרא שמך עוד יעקב, מאי טעמא, דאהדרי' קרא, שנאמר (פ' ויגש) ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב העיין מש"כ בדרשא הקודמת. .
(שם שם) אני אל שדי. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אני אל שדי, אמר הקב"ה, אני הוא שאמרתי לעולמי די ודרשא זו כפולה בענינה לפנינו לעיל בפ' לך (י"ז א') ושם פרשנוה ובארנוה די צרכה, יעו"ש וראויים הדברים להצטרף לכאן. .
(חגיגה י"ב א') פרה ורבה. תני, האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, מנה"מ, אמר רב יוסף דכתיב ויאמר לו אלהים פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו זוכתבו התוס', אע"פ דלאדם הראשון אמר הקב"ה פרו ורבו, ההוא לברכה בעלמא הוא, עכ"ל, ועיין במהרש"א לסנהדרין נ"ט ב' ד"ה והרי, בסוף הדבור, הקשה על דברי התוס' דאכתי קשה דהא לנח נאמר פרו ורבו, וההיא ודאי למצוה נאמר, כדמוכח בשמעתין, עכ"ל, אבל לא קשה מידי, דהא בהצווי לנח אפשר שצוה להזכרים לבד, ומה שאמר בלשון רבים זה הוא מפני שדבר עם נח ועם בניו, משא"כ באדם הראשון לא הי' בעולם זולת הוא וחוה, וא"כ אי ס"ד דלאדם לבד צוה הול"ל פרה ורבה, ושפיר מקשו התוס', ודו"ק. .
(יבמות ס"ה ב') בנימין. בכל התורה כתיב בנימן חסר והכא בנימין שלם כתיב חדבפעם הראשון שזכר שם זה צריך לבאר סבת קריאת שם זה וכמו שפירש"י בן ימין בן הנולד בדרום, ולכן כתבו כאן מלא יו"ד, משא"כ בשאר המקומות כיון שהמ"ם נקרא בחיר"ק לא קפיד קרא למלא אותו ביו"ד, וכאשר כן הוא מדרך השמות שמתקצרים באותיות המשמשות. וע"ע השייך לענין זה לפנינו בפ' תצוה בפסוק ששה משמותם וגו' (כ"ח י'). ועיין באה"ע (סי' קכ"ט ס"ל) לענין כתיבת שם בנימין בגט, ומכאן סמך דצריך לכתוב חסר כמו בכל התורה. –
ודע דמה שאמרה המילדת לרחל אל תיראי כי גם זה לך בן (פ' הקודם) אינו מבואר לכאורה מה תנחומין הוא זה ומה שייכות תולדת הבן להעדר המורא, וי"ל ע"פ מ"ש בנדה ל"א א' דחבלי לידת נקבה מרובים משל זכר, ורחל היתה תאבה ללדת זכר, כמו שאמרה (פ' ויצא) יוסף ה' לי בן אחר, ועיי"ש לפנינו, וכיון שראתה שמתקשת בלדתה וכמש"כ ותקש בלדתה, חששה שמא תלד נקבה, כיון דחבלי נקבה מרובים וקשים, לכן אמרה לה המילדת אל תיראי מקושי הלדה, כי אעפ"כ גם זה לך בן זכר. .
(סוטה ל"ו ב') ויהי בשכן ישראל. מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם טבזמן הגמרא הי' המנהג לתרגם אחר הקורא את הפרשה בתורה בלשון ההמון. , ומעשה בר' חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה חזן הכנסת קורא ויהי בשכן ישראל ואמר לו למתורגמן אל תתרגם אלא אחרון – ושבחוהו חכמים יקורא אחרון לפסוק ויהיו בני יעקב שנים עשר, מפני שהפסוק נפסק בהפסק, והשם אחרון הוא תאר כאלו הוא פסוק לעצמו. .
(מגילה כ"ה ב') וישכב וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה יאיתבאר בדרשא שבסמוך. , אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה יבנראה ענין הבלבול, שעשה איזו פעולה שעל ידה נפרד יעקב מאהל בלהה, אם ע"י קטטה או שנאה וכדומה, והוא מעין הלשון עלה סנחריב ובלבל את העולם (תוספתא קדושין פ"ד) שהי' ג"כ מעין אלו הפעולות, כנודע. .
(שבת נ"ה ב') וישכב וגו'. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון יגבגמרא מפרש שלמד כן מסברא, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו, ויבא חטא זה לידו, ור"ל דכפי המבואר בפ' תבא הי' שבט ראובן מן אלה שעמדו על הקללה, ואם באמת חטא בזה, לא יתכן שיצוה הקב"ה שיהיו בניו מן המקללים על חטא זה, אשר ע"י תזכר חרפת ראובן. , אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פלגש אביו, עלבון אמו תבע, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה ידועיין במהרש"א שכתב דראובן חשב שבלהה וזלפה היו שפחות גם אחר שנשאו ליעקב, ובאמת נשתחררו אחר נשואיהן, יעו"ש, ולפי"ז יש לפרש המשך הפסוק הסמוך אחר ענין זה ויהיו בני יעקב שנים עשר, אשר אינו מבואר כלל שייכות סמיכות מספר זה למעשה ראובן, אך לפי המבואר י"ל שבא הפסוק להורות שנשתחררו, משום דאל"ה הרי קיי"ל ולד שפחה כמוה שמתייחס אחריה (קדושין ס"ז ב') ואינם בני יעקב כלל, לכן כתב שבני יעקב שנים עשר, וגם בני בלהה וזלפה בכלל, ומבואר שמתיחסים אחריו, וזה ע"כ מפני שנשתחררו, ודו"ק. .
(שם שם) וישכב וגו'. תניא, אחרים אומרים, שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב (פ' ויחי) אז חללת יצועי עלה, אל תקרא יצועִי אלא יצועַי טובלשון רבים, ופירש"י, כך הי' עושה יעקב בארבעת אהלי נשיו, מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שרואה בו השכינה הוא בא ולן שם, עכ"ל, ולמד כן מלשון את, לרבות השכינה, וי"ל בטעם הרבוי מלשון את לשכינה ע"פ מ"ש בספרי המקובלים דשם הקודש נרמז במלת את, כמו בשל"ה במס' פסחים בבאורו להלל בפסוק אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, אימתי אני אהובה, בשעה שעל ידי מעשה המצות שלי אני גורם נחת רוח לשכינה שנקראת את, ובסדור באר"י בכונת ק"ש ואהבת את ה' אלהיך, תכוין לאהוב השכינה הנקראת את, ובסדור ריעב"ץ בסדר ברכת כהנים, ושמו את שמי על בני ישראל, רמז לשם הקודש הנרמז במלת את עכ"ל, וטעם כנוי זה לא נתבאר, ואפשר לומר ע"פ מ"ש (ישעי' מ"ד) אני ראשון ואני אחרון, וזה מרומז באותיות את שהן האותיות הראשונה ואחרונה מן הא"ב, ויש כזה בכ"מ בזוהר. ובזה אפשר לפרש מש"כ ביחזקאל ב' (פ"ב) ואשמע את מדבר אלי, דרומז להקב"ה, והמפרשים עמלו הרבה בבאור זה, וכן אפשר לפרש לפי"ז כונת הדרשא בסוטה י"ב ב' ותראהו את הילד – מלמד שראתה שכינה עמו. – גם י"ל בנוגע לדרשא שלפנינו שדריש יצועי רמז לשכינה על פי מש"כ רש"י בפירושו למלכים ב' (י"א ד') דלשון מטה רמז לשכינה ע"ש הכתוב בין שדי ילין, וכ"כ בפי' שה"ש בפסוק הנה מטתו שלשלמה, יעו"ש. .
(שבת נ"ה ב') בני יעקב שנים עשר. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, מלמד שכולם שקולין כאחד טזומה דכתיב וישכב וכו', כבר דריש למעלה על בלבול היצוע של יעקב. וטעם המשך ושייכות פסוק זה להקודם ע' מש"כ באות הקודם.
והנה הלשון אינו אלא טועה מורה דרק טעות יש באמירה זו, אבל איסור ועונש ליכא, ואע"פ דקיי"ל כל המספר אחר מיטתן של ת"ח נופל בגיהנם, צ"ל דשאני הכא כיון דהתורה לא כסתה עליו בלשון המורה על חטא, וגם לחד מ"ד חטא ממש ולכן רק טועה הוא האומר כן בפירוש הענין ותו לא. –
וראוי להעיר בפרשה זו לעיל בפסוק כ' ויצב יעקב מצבה, ובמו"ק ה' א' חקרו הרבה מניין רמז לציון קברות מן התורה, ותימא שלא הביאו מכאן שמפורש שהציב מצבה, ובמ"ר קורא למצבה זו בשם ציון, ומפרש שם כונת הענין, ולא שייך לומר דאין למדין מקודם מתן תורה, דהלא כמה ענינים אנו למדין ממנהגן של האבות, כמו זמני תפלה ושבעת ימי אבלות ועוד ענינים שונים, ויותר קשה בנדה נ"ז א' דמוכח שם דכל ענין ציון קברות הוא מדרבנן, ולא העירו מכאן.
וי"ל דהגמרא רוצה להביא סמך ומקור דלא רק על גוף שלם של איש ידוע אלא אפילו על אבר או עצם לבד ואפילו אינו ידוע של מי הוא, ג"כ צריך להציב ציון כדי שיפרשו מן הטומאה וזה לא מוכח מכאן, וכ"מ שם דכל הסוגיא איירי לענין טומאה, ומבואר מאד שמביא מקור על זה מפסוק דיחזקאל וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, והיינו אפילו עצם לבד. וע"ע מש"כ בפ' יתרו בפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה. –
וע' בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה, תני, רשב"ג אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם, ולכאורה קשה ממה שהציב יעקב מצבה לרחל, ועוד מצינו שהציבו מצבות לקברי צדיקים. ועיין במ"ר כאן שהובא מאמר זה, אבל לא נתבאר ישוב הענין, ויש שכתבו דמאמר זה דעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן.
אבר לדעתי אין צריך לזה, אלא נראה כונת הענין, שאם עושין הציון לתכלית שיזכרו שם הצדיק וגדולתו באמת א"צ לזה, יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם, משא"כ אם מכוונים בזה למען החיים שידעו דורותיו אחריו מקום מנוחת גופו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא או לבקש מחילה ממנו וכדומה, וכעין מ"ש בחגיגה כ"ב ב' הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש – באופן כזה בודאי עושין. ובזה יתבאר היטב מה שהציב יעקב מצבה לרחל, כי מבואר במ"ר שצפה יעקב ברוה"ק שעתידים ישראל לעבור דרך שם בגלותם והציב מצבה כדי שיראו ויתפללו שם, כמבואר.
ונ"מ בזה אם עושין הציון בשביל המת או בשביל החיים, כמבואר, י"ל לענין מי שמצוה שלא להציב עליו ציון, שאם זה בשביל הנפטר שומעין לו ואם בשביל החיים אין שומעין לו, וכמ"ש בסנהדרין מ"ו ב' לענין המצוה שלא להספידו אם הספידא הוא יקרא דשכבי שומעין לו ואם יקרא דחיי אין שומעין לו, וכן נ"מ אם מוציאים הוצאת דבר זה מיורשים בע"כ, אם הוא בשביל המת מוציאים בע"כ, ואם בשביל החיים, כלומר, בשביל היורשים, אם הם אומרים לא ניחא לן בזה שומעין להו, וכעין מ"ש בסנהדרין, שם לענין הוצאת המת, יעו"ש. וממוצא דבר תראה, דמה שפסק הרמב"ם בהחלט גמור כדברי רשב"ג בירושלמי שם [בפ"ד ה"ו מאבל] צ"ע רב, כי יש בזה פרטים שונים כמש"כ, ודו"ק. [שם שם]

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך